מימוני ישראל נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטו

פסק דין

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום (ת.א 43506/06 כב' השופטת פנינה פליגלמן), אשר דחה את תביעת המערער לתשלום תגמולי ביטוח, בגין גניבת משאית שבוטחה על ידי המשיבה (להלן: "המבטחת").

רקע עובדתי:

המערער הינו בעלים של חברה, שמחזיקה בצי משאיות. המשיבה הינה חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים לתובענה את אחת המשאיות (להלן: "משאית" או "המשאית"), שהייתה בבעלות המערער.

ביום 18.2.06 נעלמה המשאית נשואת התובענה. במשאית נהג באופן קבוע אחד הנהגים, אחד בשם יצחק לוי (להלן: "הנהג"), אשר עבד בחברה.

המערער הודיע למשיבה על היעלמות המשאית, מיד לאחר שנודע לו על האובדן. המשיבה התבקשה להעביר את תגמולי הביטוח, שכן אובדן המשאית הינו אירוע ביטוחי המכוסה במסגרת הפוליסה (הפוליסה, וז'קט הפוליסה מצורפים כנספחים לכתב ההגנה – המצורף כמוצג 2 בתיק המוצגים של המערער). הוגשה תלונה במשטרה, ובה צוין ע"י המערער כי הוא חושד בנהג בביצוע הגניבה.

המשיבה נמנעה מלהעביר את כספי הביטוח על אתר, במקום זאת פתחה בבירור באשר לנסיבות היעלמות הרכב. חשדה העיקרי של המשיבה היה כי הנהג אחראי להיעלמות המשאית. אירוע של גניבה בידי בעל הפוליסה, או עובד שלו, מוחרג במסגרת הפוליסה, שבה נקבע בפירוש כי הביטוח אינו מכסה גניבה על ידי עובד של המבוטח ( (פרק ב', סעיף 3(ה) בז'קט הפוליסה).

במשך מספר חודשים לא התקבלה תשובה מהמשיבה באשר להחלטתה בעניין תביעת הביטוח. מטבע הדברים, ומאחר ולמשיבה היו חשדות חזקים בדבר מעורבותו של הנהג בהיעלמות המשאית, היא לא מיהרה לשלם את תגמולי הביטוח, טרם שיוודעו נסיבות האירוע. עם זאת, אין חולק, כי המשיבה לא ישבה באפס מעשה, אלא ביצעה פעולות חקירה שונות שמטרתן לגלות כיצד נעלמה המשאית, ובעיקר מי האחראי לגניבה. בין היתר, נחקר הנהג באריכות על ידי חוקר מטעם המשיבה (תמליל החקירה של הנהג מצורף כמוצג 8 בתיק המוצגים מטעם המשיבה).

מקץ קרוב ל-5 חודשים מהפניה הראשונה למבטחת, ומשלא הגיעה תשובה באשר להחלטתה בעניין תשלום תגמולי הביטוח, הגיש המערער את תביעתו לבית המשפט קמא.

פסק דינה של הערכאה הדיונית:

המחלוקת העיקרית שעמדה בפני בית המשפט, והמונחת גם בבסיסו של ערעור זה, נגעה לתחולתו של חריג הגניבה בידי עובד. המבטחת טענה כי ישנן ראיות נסיבתיות חזקות המוליכות למסקנה לפיה לנהג המשאית הייתה יד בהיעלמות הרכב, ואילו המערער טען כי אין כל הוכחה למעורבות הנהג באירוע.

לאחר שניתח את התשתית העובדתית שעמדה בפניו, אימץ בית המשפט את עמדת המשיבה, וקבע כי הוכח ברמה סבירות גבוהה כי היה זה הנהג שהביא להיעלמות המשאית. ממצא זה ביסס בית המשפט על העובדה כי מערכת האיתוראן, שהותקנה במשאית, לא נתנה כל חיווי על כניסה בלתי חוקית לרכב, על פגמים מהותיים בעדותו של הנהג, על בעיות אמינות שהתגלו לגביו (בין היתר, סירובו להיבדק בפוליגרף לאחר שכבר נקבעה הבדיקה), וכן על עברו הפלילי של הנהג.

משכך, נפסק כי הוכח ברמה הסתברותית גבוהה כי מתקיים חריג הגניבה בידי עובד, ולכן המערער אינו זכאי לתגמולי ביטוח. בית המשפט דחה השגות נוספות שהעלה המערער, באשר למניעות המבטחת מלהעלות טענות לאור היעדרו של מכתב דחייה, טענות בדבר אי קבלת ז'קט הפוליסה, ואי הבלטת החריג כנדרש בחוק חוזה ביטוח, תשמ"א -1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") .

דיון:

לאחר שעיינו בטענות הצדדים בערעור זה, והעמקנו בפסק דינה של הערכאה הדיונית, באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו, ומשכך דין הערעור להידחות.

הלכה מימים ימימה, כי בית משפט זה ימנע מלהתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם מהם ישירות, אלא אם כן מתגלה באותם ממצאים עובדתיים שגיאה יסודית, או שמסקנתו של בית המשפט קמא אינה מתקבלת על הדעת (ראו: ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החלקאית בע"מ, פ"ד נח(6) 941, 945 (2004), ע"א 2835/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ [פורסם בנבו] 4.8.05).

המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות כזו, משלא נפלה בממצאי בית המשפט השלום טעות עקרונית היורדת לשורשם של דברים.

ההלכה, בדבר אי ההתערבות ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של בית המשפט קמא, נועדה במובהק למקרים דוגמת ערעור זה, בהם ההכרעה נסובה על ממצאי מהימנות, ומתבססת רובה ככולה על התרשמות מדברי עדות שהושמעו בפני הערכאה הדיונית.

עיקרון זה מבוסס על ההנחה לפיה לערכאה הדיונית יש יתרון בבואה להעריך משקלן של עדויות ומהימנותם, שכן בכוחה היה להתרשם מהן ישירות ובאופן בלתי אמצעי (ראו: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 760 (1995)).

פסק דינו של בית המשפט התבסס ברובו על התרשמותו השלילית ביותר מעדותו של הנהג, ומפגמים מהותיים שמצא בגרסתו. הנהג העיד כי ביום ראשון בבוקר שם פעמיו למשאית, ואז גילה כי נעלמה, בעוד שביום שבת בצהריים ראה את המשאית, אך לא זכר באילו נסיבות. בנוסף, התקשה הנהג להיזכר מה עשה במהלך סוף השבוע בו נגנבה המשאית, לא הצליח לנקוב באנשים אשר יכולים להעיד היכן שהה, התקשה לפרט אילו פעולות נקט לאחר שגילה כי המשאית נגנבה והאם ניסה לבדוק אם היו סימני פריצה, וכן הודה שסירב להיבדק בפוליגרף.